חיפוש

מדידה וחוסר הערכה: על סרגל המדידה המיושן של מערכות

זה יכול להראות לכם כמו עוד טקסט על מישהו שמתפאר בתעודות שלו, אבל האמת שאני רוצה לספך סיפור אחר לגמרי. למעשה הוא סיפור הפוך: שארבעת תעודות ההצטיינות האלה בתואר הראשון והשני, יותר מאשר הן מעדות על ההצלחה שלי, הן מעידות על הכישלון של המערכת.


לפני 10 שנים בדיוק, הייתי בוגר מערכת החינוך שסיים ללא תעודת בגרות. בפסיכומטרי נכשלתי לגמרי ורק באיזה נס (ועקשנות שיא) הצלחתי להשתחל לתואר הראשון. בשבוע שעבר סיימתי את התואר השני שלי באוניברסיטה בציון שהיה מעביר אותי כל מבחן כניסה לכל אוניברסיטה בארץ ויש מצב שגם בעולם. אני שואל את עצמי איך זה קרה ומה השתנה בי בעשר השנים האלה? ולמרבה האבסורד אני חושב שלא יותר מדי השתנה. בטח שלא הפכתי מאדם לא סקרן וחסר אמביציה לאחד כזה.



עם כל הבאזוורדס על חדשנות והעולם החדש, מערכות ההשכלה ושוק התעסוקה עדיין יודעים לזהות אנשים ויכולות בצורה מאוד מצומצמת וחד מימדית. אני ממש לא חושב שכולם מוכשרים באותה צורה, אבל אני בהחלט טוען שהמערכות יודעות לזהות כשרונות מסוגים מאוד מסויימים. יש יותר מדי אנשים בעולם שהסיפור שלהם, הוא שהמערכת מעולם לא הצליחה לזהות ולטפח אותם למרות שהיתה להם את היכולת.



בהרצאת הטד המפורסמת של איש החינוך קן רובינסון "איך בתי הספר הורגים את היצירתיות" הוא מספר את סיפורה של תלמידה בשם ג'יליאן לין. היא הייתה "תלמידה גרועה" שלא הצליחה לשבת בשקט בכיסא, נעדרה משיעורים ובגדול לא מצאה את עצמה. בניסיון להבין ממה ג'יליאן סובלת, אמא שלה לקחה אותה לרופא. לאחר שבדק אותה, במהלך מתוכנן מראש, הוא הגביר את הרדיו ויצא עם אימה מהחדר. שניהם התבוננו בג'יליאן שהחלה לרקוד ואז פנה הרופא אל אימה ואמר לה: " ג'יליאן לא חולה, היא רקדנית". לימים ג'יליאן נשלחה לבית ספר לריקוד והתקבלה לבלט המלכותי בתור סולנית. היא התפתחה להיות כוריאוגרפית בעלת שם עולמי, הקימה להקת בלט פופולרית, הפיקה מופעים רבים והפכה למולטי מיליונרית. זה סיפור יפה, אבל מניפולטיבי- כי לא כל בן אדם הוא ג'יליאן לין שיכול להתפתח ולהיות מחונן בתחומו. מה שמעניין בסיפור הזה יותר בעיני היא העובדה שבית הספר לא זיהה את המחוננות שלה והרופא כן.



בית הספר והאקדמיה הם לא היחידים שמפספסים. זה טרנדי לחבוט במערכת החינוך ובאקדמיה, אבל שוק העבודה, ובתוכו ענף ההייטק שמתהדר בחדשנותו, סובלים מבעיות דומות מאוד ומחזיקים בשיטות מיון, הערכה ומדידה מיושנות שנשענות על תפיסות מיושנות. המשותף לכל אלה הוא חוסר היכולת להכיל, להבין ולטפח מורכבות. בסופו של דבר, יש את מה שמתאים למסגרת ויש את מה שלא. וזה חבל משתי סיבות: הראשונה היא שאם תדפדפו בדפי ההיסטוריה, תמצאו שרוב מי שעשו דברים גדולים הם אלה שלא התאימו למסגרת והשניה היא שהשקעה טובה באמת היא אף פעם לא צפוייה או סולידית.




ביוני האחרון פורסם בכלכליסט שמי שעובדים בהייטק מרוויחים בממוצע כמעט פי שלוש ממי שלא. הענף סובל ממחסור קיצוני בעובדים, אבל מפספס משהו אדיר בדרך למלא את שורותיו בכשרונות שהוא כל כך צמא להם. זה קורה, בין היתר, בגלל מחשבה מקובעת וחוסר יכולת למדוד ולהעריך את מגוון היכולות של מועמדים או לפצות על חסמי הכניסה לענף. זה יוצר סיטואציה שבה כולם מפסידים- מי שרוצה להכנס לתחום ולהרוויח טוב יותר ומי שמעוניינים לקלוט כשרונות. לא חבל? אנשים זה לא 0 או 1, לפעמים אפשר להשקיע במשתנה אחד ולעבור מהצד ה"לא עובר" לצד ה"עובר". הנה דוגמא לאלמנט שמי שישקיע בו יוכל להרוויח "חממה" של כשרונות לא ממומשים: אחד החסמים הכי רציניים לכניסה להייטק הוא שליטה באנגלית. אפשר להעביר עובד ברמת אנגלית טובה (לא ברמת שפת אם) תהליך קבלה לעבודה על תנאי, לשלוח אותו למכינת אנגלית מואצת בת שלושה חודשים (או להקים אחת) ואחרי שלושה חודשים לקבל אותו אחרי שעבר מבחן אנגלית. לא עבר? שילך להשתפר עוד ולנסות להגיש שוב. אגב, מי שיהיה מספיק עקשן ואמביציוז כדי להמשיך להתעקש, הוא ככל הנראה יהיה גם עובד מצויין - היכולת להיות עקבי היא אחד המנבאים הכי משמעותיים להצלחה בחיים.



אני מאמין שרוב האנשים שקוראים את השורות האלו מסכימים עם העובדה שאנשים הם לא יצור אבסולוטי. אין תלמידים טובים או רעים- יש אנשים שלומדים טוב יותר או מתפתחים בתנאים כאלה או באחרים. יש אנשים שפורחים בין אנשים והמולה ויש גאונים שלא יכלו ליצור דבר בנוכחות אדם (יש ספר מדהים על גאונים שקטים שנקרא "שקט" ולמי שמתעצלים יש גם הרצאה שמקצרת אותו בטד) . יש אנשים שלומדים בדרכים דידקטיות ויש תלמידים שלומדים מתוך מגע, חוויה והתנסות. אם בתי הספר, האקדמיות ושוק העבודה לא ישכללו את היכולת לזהות יכולות וכשרונות וימשיכו להשען על מי שסיים 5 יחידות מתמטיקה וגדל עם אנגלית כשפת אם, כולם יפסידו - גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית והכלכלית. בסופו של דבר, מנוע הצמחיה המשמעותי ביותר של החברה הוא ההון האנושי שלה.



באופן אישי, מעולם לא אמרו לי שיש לי פוטנציאל להיות תלמיד טוב.

לא סיימתי 3 יחידות מתמטיקה בשלוש שנים, אבל השלמתי אותן בשלושה חודשים. אני לא זוכר בע''פ עד היום את לוח הכפל, אבל במבחני IQ מצאו שיש לי כושר מספרי ויכולת אנליטית גבוהה בהרבה מהממוצע. קיבלתי 530 בפסיכומטרי ועוד עם הקלות של לקוי למידה (המבחן שאמור לנבא פוטנציאל אקדמי כן?) וסיימתי תארים עם תעודות הצטיינות. בקיצור, למדתי על בשרי שלא כל מי שלא נכנס לסכמה הוא לא מוכשר או לא מסוגל, וככל שמערכות ידעו לשכלל את שיטות ההערכה והמדידה שלהן הן יוכלו להינות מיותר אנשים וכשרונות.



זה לא סיפור על כמה אני גדול, זה סיפור על כמה המערכת מיושנת וקיצונית. היא יודעת לזהות את הקצוות- את המחוננים ואת הנוער בסיכון, את אלה שצריך לדחוף ל 8200 ואת אלא שצריך להציל מהתדרדרות לפשיעה. אבל שביל הזהב, כפי שאמר אריסטו, נמצא תמיד באמצע ועל השביל הזה פוסעים בכל יום א.נשים מדהימים וכשרוניים. המדע והטבע הוכיחו שהמסה הקריטית נמצאת תמיד באמצע וחבל לוותר על המסה הזאת ועל מה שכמעט, ליד או אולי. בסופו של דבר, אנחנו תמיד מהמרים. אני הייתי בר מזל והתעקשתי אבל יש לא מעט אנשים, לא פחות ואולי יותר מוכשרים, שפשוט הפנימו את היחס ואי ההערכה של המערכת כלפיהם ומי שמקולקל באמת זה לא הם, אלא סרגל המדידה שמודד אותם.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול