למה כיתות מחוננים מחמיצות את התלמידים הכי מבריקים
לפני כמה חודשים ראיתי כתבה על כיתות מחוננים שהדהימה אותי. את הקטע שהורים דוחפים את הילדים שלהם בטירוף להתקבל לכיתות מחוננים אנחנו מכירים, אלה חדשות ישנות שכנראה לא ישתנו אף פעם, כנ''ל לגבי המכונים והעסקים שקמים כדי להכין את הילדים למבחני הקבלה לכיתות. מה שהדהים אותי באמת היתה עובדה קצרצרה שהחליקה באלגנטיות לסוף הכתבה.
מסתבר שהמדינה לא יודעת למדוד את האפקט של כיתות המחוננים לאורך שנים. כלומר, למיטב הבנתי, אין מעקב מסודר באמת של על הקשר בין כיתות מחוננים לבין מידת ההצלחה של אותם תלמידים ותלמידות בפרספקטיבה של 15 או 20 שנים. זה הזוי לא? להשקיע כל כך הרבה משאבים לטובת דבר שלא מודדים האם, במה ועד כמה הוא הצליח.
לא קשה להסביר למה המדינה דוחפת באמוק תוכניות מצויינות בלימודים- המשאב המרכזי שיש לישראל למכור לעולם הוא השכל שלנו. אין כאן אוצרות טבע ולא כוחות ייצור. יש כאן יזמים, טכנולוגים ואנשי מחקר ופיתוח ברמה הגבוהה ביותר בעולם. בסדר בסדר הבנו... סטארט אפ ניישן. זה העתיד שלנו וההחלטה האסטרטגית להשקיע בתוכניות האלה מובנת (לפחות לי). מה שלא מובן לי הוא למה ההורים כל כך דוחפים את הילדים והילדות לתוכניות האלה.
ואז קרה דבר ממש מרגש ששימח אותי. מישהו פרסם פוסט בקהילת הפייסבוק "כל התשובות נכונות" (שבינתיים כבר הפכה ללא פעילה) ושאל, בתרגום חופשי שלי, "תגידו, כל הילדים המחוננים כאן, מה אתם עושים בחיים היום?". 612 תגובות היו לפוסט, קראתי כמעט את כולן. אני אשמח לתקצר לכם: בערך שליש הייטקיסטים או מחזיקים במשרות נחשבות, הם עושים דברים רגילים למדי ובעיקר נהנים להשתייך לקבוצת סטטוס הזו, שליש מבולבלים על החיים שלהם ומתארים חוויה מלאת סטרס ועוד שליש שעושים דברים "רגילים" למדי כמו "שיווק דיגיטלי. בואו נגיד ככה, לא היתה שם איזו מבריקות שסנוורה אותי. אני מעריך שאם הייתי לוקח "חופן" מבית ספר ממוצע במרכז הארץ בלי כיתות מחוננים, הייתי מגיע להתפלגות דומה.
יש עוד שאלה שמסתובבת לי בראש בעניין הזה של תלמידים מחוננים: איך זה שהאנשים עם המוחות המבריקים ביותר בהיסטוריה נשרו מבית הספר או מהאקדמיה? טכנולוגים כמו ביל גייטס, סטיב ג'ובס ומארק צוקרברגר, מדענים כמו אלברט איינשטיין ותומאס אדיסון, הוגים כמו טולסטוי ומנהיגים כמו וינסטון צ'רצ'יל. כל אלה נחשבו לתלמידים גרועים או כאלה שמערכות החינוך וההשכלה לא הצליחו לזהות או להכיל את כשרונם. בית הספר הוא מוסד בירוקרטי וככזה הוא מגדיר מה הקריטריון למחוננות. העניין הוא שההיסטוריה מוכיחה שלעיתים קרובות הוא מפספס את האנשים המחוננים ביותר שקיימים על הכדור או מרדד את ניצוץ הגאונות שלהם. בית הספר יודע לזהות אינטיליגנציה רק בגבולות הגזרה בתוכן הוא פועל וכך מערכת החינוך מפספסת את המטרה הנעלה ביותר שלשמה החינוך קיים מלכתחילה- לאפשר לכל ילד וילדה לממש את הפוטנציאל הגלום בהם.
ככל שאני מעמיק בדבר, אני מבין שיש סתירה משמעותית בין האינטרס של ההורים והתלמידים לאינטרס של מערכת החינוך ובתי הספר.
בית הספר רוצה אזרחים רתומים, מתפקדים ויצרניים, וצריך לעמוד ביעדים המדידים שהוגדרו לו. ההורים והילדים רוצים לממש את עצמם וצריכים להרגיש בטוחים ומאושרים. בנסיון להשיג את שלה, מערכת החינוך מקשה על הילדים וההורים להשיג את שלהם. אם כך, אני לא בטוח שהדבר הנכון להורה הוא לשלוח את הילדה או הילד שלו לכיתת מחוננים.
צריך לומר בהגינות שמערכת החינוך מודעת לבעיה (שלא לדבר על המורות והמורים). מערכת החינוך משקיעה מאמצי על בבניית מערכות מותאמות למאה ה 21, היא מפתחת מודלים ומדדים משוכללים למדידה והערכה של תלמידים והיא שואפת לעלות שלב ביכולת שלה להתמודד עם מורכבות. לצד זאת, בפועל, בית הספר נשאר כזה שיודע למדוד רק דבר אחד ורק בדרך אחת. תסתכלו למשל על סוגי האינטיליגנציות השונות שהציג גרדנר בתיאוריית האינטיליגנציות המרובות שלו ותגידו לי איך בית הספר מאתר ילדים עם "אינטילגנציה בין אישית" ומה הוא עושה איתם? לעומת זאת, תציצו בהרצאה המפורסמת של קן רובינסון (הנצפית ביותר בהיסטוריה של TED) בין דקה 15:00 לדקה 16:45 ותקשיבו לסיפור על ג'יליאן לין. לין היתה תלמידה תזיזיתית. בית הספר הסביר להורים שלה שמשהו לא בסדר איתה ושלח אותה לרופא כדי שיאבחן אותה. הדוקטור התבונן בה ואמא להורים שלה: "ג'יליאן לא חולה, היא רקדנית" והמליץ לשלוח אותה לבית ספר לריקוד ומשם היא המשיכה לקריירה מפוארת. אם דוקטור אחד יכל לעשות את זה בשנות ה 30, אין סיבה שמערכת שלמה לא תצליח לעשות את זה בשנת 2020.
כיתות מחוננים מייצרות סטטוס וסיפור טוב לספר לשכנים על כמה הילד מוצלח (כלומר, כמה ההורים מוצלחים שגידלו ילד מחונן), אבל הן לא בהכרח מנבאות את פוטנציאל ההצלחה בחייו של אדם. לחלק מהתלמידים זה יעזור, לתלמידים אחרים זה ישאיר צלקות. מערכת החינוך מתקשה לאתר ולטפח סוגי גאונות שלא מתיישבים על השיטה שלה וכפי שזה נראה כרגע, ידרשו למערכת עוד שנים רבות לפתח ולהטמיע שיטה אחרת. עד אז, דורות של ילדים וילדות יגדלו כאן ומישהו צריך לשים לב לגאונות שלהם. כל מה שצריך הוא לשבור את התפיסה שלנו לגבי מהו ילד מחונן, לזהות את הרגע בו העיניים של הילדים בוהקות מרוב עניין ולאפשר להם לממש את הנטיות שלהם.
