על מיתוס המיוחדות שחייבים להפתר ממנו
הדבר הכי טוב שקרה לי השנה זה שהבנתי סופית שאני לא מיוחד. כל מי שמכיר אותי בטח חושב שאני לא באמת מאמין בזה, אבל אני כן. ואני מאחל לכל אחד מכם להבין את זה לגבי עצמו גם. חשיבות עצמית היא הבעיה מספר אחת של אנשים צעירים בעיני והיא נובעת מחינוך מבולבל ומאידאליזציות טפשיות שמוזרקות לנו בכל המדיומים וכל המסגרות.
קיבלתי את המתנה הזאת, את הפגיעה בחשיבות העצמית שלי, ממגוון טיפולים פסיכולוגיים ומאינסוף טקסטים, ספרים שיחות ומחשבות במקלחת (כואב, אבל מומלץ). נלחמתי חזק, הכי חזק שיכולתי, אבל בסוף הבנתי שהבעיות שלי הן אותן בעיות כמו של רוב מי שישב עשר דקות לפני מול הפסיכולוגית. ובקיצור, הפנמתי סופית שאני לא מיוחד.
המחשבה על זה שאנחנו לא יוצאי דופן מעוררת חרדה. זו אותה מחשבה שבגללה אנחנו מרגישים כמעט תמיד לא בנח עם המקום שאנחנו נמצאים בו, כי תמיד יש פער בין הרצוי למצוי ואנחנו אף פעם לא עומדים בו. אם אתם שואלים אותי (ואתם לא, אבל אני עדיין אענה) הבעיה היא לא במצוי, הבעיה היא ברצוי והרצוי נגזר מאידאליזציה נוראית. אידאליזציה שגורמת לכל ילד וילדה שלא שוברים שיאים בכל בוקר ובכל מובן להרגיש שמשהו דפוק בהם. שכל האנשים באינסטגרם ובפייסבוק כבר על הגל ורק להם יש סימני מתיחה וסימני שאלה בנוגע לעתיד.
מישהו צריך לעמוד מול הדור הצעיר ולספר להם על האמת של החיים- והאמת היא ש 99.9% מהאנשים בעולם הם רגילים. ושגם אם לא עשית אקזית או דוקטורט, או שאתה עובד בחברה טכנולוגית ומנהל עמוד אינסטגרם עם מאות אלפי עוקבים, אתה עדיין סבבה.
ויותר מזה, כל האנשים שנמצאים ב 0.01% שכן עשו את זה- קשה להם. קשה להם בדיוק כמו כולם ויותר. יש להם שקיות מתחת לעיניים בבוקר, נגמר להם הנייר טואלט, אין להם מה ללבוש היום והם שוכחים לקחת את המגבת איתם למקלחת לפעמים.
אני מכיר את התחושה הזאת- של לרצות להיות מיוחד. בעצם, אני חושב שכולנו מכירים (בזה אנחנו בטוח לא מיוחדים). בחוויית החיים שלי, בכל פעם שפגשתי אנשים מובילים: משפיענים, מנהלים שהחשבתי ל"מבריקים", מרצים וחוקרים נחשבים, התפלאתי שאני מצליח לנהל איתם שיחות בגובה העיניים, אבל אז הגעתי שוב ושוב לאותה המסקנה: שהם לא בלתי מושגים. הם אנשים ואני איש ומכורח היותינו שייכים לאותו זן- אנחנו יכולים לדבר (בתנאי שאחד הצדדים לא מלא בחשיבות עצמית).
ויותר מזה, רוב התופעות והאנשים שאנחנו מחשיבים למיוחדים, לא תמיד התכוונו להיות כאלה. מרק צוקרברג הקים את פייסבוק כי הוא היה חננה ורצה להצליח עם בנות, ריימונד קרוק היה מוכר מכונות מילקשייק כושל עד גיל 45 לפני שהפך את מקדונלדס לאמפרייה עולמית וכש Airbnb השיקו את האתר הראשון שלהם, הם סגרו 2 עסקאות בלבד. רוב החברים שלכם שעובדים בסטארט אפ- הוא יסגר בשלוש עד חמש השנים הקרובות אם יהיה לו מזל (תשאלו את קרנות ההון סיכון). בעולם האמיתי אין טוני סטארק (להוציא את אילון מאסק) למרות שההייפ ברשתות החברתיות מייצר תחושה שיש, אין. בעולם האמיתי כל הדוגמניות שמתחזקות עמודי אינסטגרם ומקבלות משלוחים מריבוק ונייקי עובדות בטירוף וסובלות בטירוף (פאק, קחו על עצמכם משימה להעלות 40 סטוריז ביום ותגידו לי בערב איך היה לכם היום). הכל מושג בעבודה קשה וכולם בני אדם עם בעיות דומות.
מחנכים טובים ומותגים טובים צריכים לשבור את התמה של למכור לילדים חלומות ולהחליף אותם ברווחה נפשית ורגשית.
פרדוקס החשיבות העצמית מיוצר ומוזרק באמצעות אינספור תכנים ומדיומים לציבור ובראשם הרשתות החברתיות. כך, בנסיון להפוך ל"אנשים מיוחדים", אנחנו הופכים להיות בדיוק ההפך- מדוכאים באופן רגיל בהחלט.
הנה למשל מסר שאני חושב שחייבים להעביר בשיעורים בבתי ספר:
עבדו פנימה, לא החוצה.
מצאו את סל הערכים שבונה אתכם הכי טוב וגם תורם לחברה ולקהילה שלכם. הערכים יתנו לכם גבולות והגבולות יתנו לכם בטחון במי שאתם.
תהיו הכי טובים שאתם יכולים להיות במסגרת זה שאתם אתם. אל תפחדו לטעות ואל תפחדו שיכאב לכם.
אנשים עושים דרך כדי להצליח,
וכשהם מצליחים הם רוצים להצליח יותר.
וגם אלה שהצליחו יחשבו מיד על ההצלחה הבאה שהם רוצים להשיג.
כי הם כמו כולם- הם לא מיוחדים.
