על מחנכי ומחנכות העל של העתיד
אנשי החינוך הטובים והמיוחדים ביותר שאני מכיר הגיעו לתחום מתוך כאב. הם בדרך כלל אנשים שהמערכת לא הבינה ובוודאי לא הצליחה להתמודד איתם. גם צוות המחנכות בארגון שלנו, כולן הגיעו לעסוק בתחום מתוך רצון בחוויה של תיקון, או יותר מזה, בחוויה של חיבור מחדש.
קראתי פעם ספר מצויין בשם "ימי שלישי עם מורי". זה ספר מקסים שמספר על פגישה קבועה שמתקיימת בין תלמיד למורה העבר שלו שחולה במחלה סופנית. מורי (Morrie) החולה עומד למות וחולק עם תלמידו תובנות לגבי החיים. באחת הפגישות הוא מספר שהוא מקדיש לעצמו כל יום 15 דק' לרחמים עצמיים- ככה הוא מצליח להתמודד עם העובדה שהוא גוסס. לשמחתי אני לא גוסס, אבל אימצתי את הטכניקה הזאת ואני מקצה לעצמי מדי פעם לרחם על עצמי. אני מודה שהפספוס המרכזי שאני מתבאס עליו בחיים שלי הוא בית הספר ובאופן ספציפי- שלא היו לי מורים שהצליחו להבין אותי.
12 שנים קמתי בבוקר והלכתי ללמוד איך מצליחים. בשום שלב לא חשבתי לעצמי אם ללכת לבית הספר זה בכלל דבר שמתאים לי. אז, כמו היום, אהבתי אנשים ונהינתי לפגוש חברים בכל יום. לא אהבתי את הלימודים, וגרוע מכך, לא שנאתי אותם- פשוט לא התעניינתי בהם. במערכת החינוך לימדו אותי על אידיאולוגיה ואידאלים. דיברו איתי על אזרחות טובה, גאווה לאומית ואהבת המשפחה. לא גירו את החשיבה ביקורתית שלי ולא ניסו להבין את הקטע שלי. כשהייתי ילד טוב אהבו אותי, כשלא עשיתי מה שרצו ממני הענישו אותי.
בקיץ 2019 נתקלתי בפוסט שמציג חלק מהשאלות שנשאלו בבחינת הבגרות האחרונה בפילוסופיה בצרפת (מקצוע חובה, לא בחירה) והנה כמה מהן:
# האם אפשר לחמוק מהזמן?
# האם רק למה שיש תמורה יש ערך?
# מה הטעם להסביר יצירת אמנות?
# האם ריבוי קולות תרבותיים הוא מכשול בפני האחדות של המין האנושי?
# האם חוקים יכולים לעשות אותנו מאושרים?
12 שנים הלכתי לבית הספר כדי ללמוד איך מצליחים. אף אחד לא שוחח איתי על איך להתמודד עם אי הצלחה ואיך להתאושש מכשלון (אגב, דבר שסטטיסטית יקרה לי הרבה יותר בחיים), אף אחד לא גירה את המחשבה שלי עם שאלות פילוסופיות כמו "האם חוקים יכולים לעשות אותנו מאושרים". איש לא אמר לי מעולם שזה בסדר להיות לא בסדר והדריך אותי איך אפשר להתמודד עם זה. הכל שאף להיות שלם ומושלם והמורים היו עסוקים בלדחוף לי חומרים כדי לעמוד ביעדים ומדדים. עסוקים עד כדי כך, שאף אחד מהם לא ראה שאני מתעפץ כבר שלוש שנים על השולחן כי אני עובד 3 פעמים בשבוע עד 2 בלילה. זה לא שבית הספר לא באמת יכל ללמד אותי משהו על החיים, אלא שהמורים והמורות שלי, ישרים ככל שהיו, שכחו מה התפקיד האמיתי שלהם בתור מחנכים. הם היו אנשים טובים, אבל תפיסת התפקיד שלהם כאנשי חינוך היתה "סאחית" מדי והם בעיקר התרכזו בלסיים ללמד את החומר.
יש הרצאה מדהימה בטד שנקראת "העוצמה שבפגיעות". בהרצאה הזאת ברנה בראון מסבירה למה חשוב להביא את הפגיעות למרכז הבמה במערכות היחסים שלנו מול אחרים וגם מול עצמנו. פגיעות מייצרת קרבה, קרבה מייצרת בטחון. כשאנחנו מרגישים בטוחים, אנחנו נפתחים וכשאנחנו נפתחים יותר קל לראות אותנו. ואני, כמו עוד רבבות ילדים שגדלו במערכת החינוך, מרגיש שהמערכת פספסה אותי ואת המחיר אני הייתי צריך לשלם. אם המורים שלי היו קצת יותר פגיעים, וקצת פחות קונפרמיסטים, הם אולי היו מעזים שהעלות בכיתה שאלות כמו האם רק למה שיש תמורה יש ערך". אם המורים שלי היו קצת יותר אישיים, אולי גם אני הייתי אישי איתם ואז הם היו מגלים למה אני נרדם על השולחן, ועושה בלגאנים בשיעורים במקום להעיף אותי מהכיתה.
במערכת החינוך חסרים הרבה דברים, אבל יותר מכל דבר אחר חסרות בה דמויות מורכבות- מורות ומורים שבורים.
כאלה שזוכרים מה המטרה העליונה של החינוך ונשארים נאמנים לתלמידים יותר מאשר למערכת. זה יהיה מרענן לראות באיזשהו פורום חינוכי רשמי ופורמאלי מטעם המדינה, משרד החינוך, הסתדרות המורים וכו' מורה עם קעקועים או שיער קצת פרוע למשל. מישהו או מישהי שהתלמידים סקרנים לגבי החיים האישיים שלה. דמויות מורכבות עם ראייה מורכבת שמעודדות חשיבה ביקורתית אמיתית. בסופו של דבר, הטיפוסים הכי מעניינים הם אלה שחיים בתוך קונפליקט: אנשים עם פחד במה שנואמים או מופיעים מול מאות, מיזנתרופים שעוסקים בעשייה למען האחר, יזמים מלאי עשייה שחולמים על שנ"צ במיטה. הם יותר מכל המושלמים והמדוגמים האלה יכולים לתת השראה ולהקרין נגישות כלפי התלמידים.
בעתיד שאני חולם עליו מחנכי העל יהיו כאלה. אנשים עם עולמות תוכן ואג'נדות שלא חייבות להיות במיינסטרים. כאלה שמודעים לצו השעה המגדרי, מדברים על מיניות באופן מתקדם ובקיאים באופן בו הטכנולוגיה משפיעה על החברה. מנהיגים שמסוגלים להתחבר לנערות ונערים ולקיים איתם בביטחון שיח אינטיליגנטי ומו"מ על המציאות.
את כל מה שכתבתי כאן אני דורש קודם כל מעצמי. להביא את המורכבות שלי ולהתבונן במורכבות של מי שנמצאים מולי.
כי יותר מכל דבר אחר, זה היעוד שלנו בתור אנשי חינוך- להבין את הקטע של התלמידים ולעזור להם לגלות ולהגשים את עצמם.
