מיכאל שלי אוהב את אושיק לוי... בחיי. וזה ממש מגניב. ולמה זה מגניב? כי כולנו יכולים ללמוד מזה משהו על בני אדם. משהו חשוב שאנחנו שוכחים והוא המפתח להרמוניה ורווחה מנטאלית, לעולם חברתי עשיר וגם להצלחה בהובלה של אנשים ועסקים.
אחת השאלות הכי נחקרות בעולמות בעולמות הפסיכולוגיה החינוכית היא מה משפיע יותר על מי שאנחנו: הגנטיקה או ההקשר הסביבתי? האם מי שנהיה הוא תוצר של רצף גנטי של תכונות, יכולות ונטיות עם פוטנציאל כשרון כזה או אחר או שמא אנחנו חומר בידי יוצר, אנשים שאין להם ערך או משמעות מעבר לזה שניתן להם בהקשר חברתית ותרבותי ספציפי. אם, למשל, אותו הילד יוולד ביפן או בארה׳׳ב או למשפחה עשירה או ענייה- זה מה שישפיע על האדם שהוא יתפתח להיות? השאלה הזאת מעניינת מאוד, אבל תמיד היתה שאלה שעניינה אותי אפילו יותר: איך יכול להיות שישנם אנשים שנולדו עם ״גנטיקה גרועה״ מבחינת פוטנציאל הכישרון וגדלו בתנאים סביבתיים שלא מנבאים הצלחה ובכל זאת הצליחו בזירה התוך-אישית, הבינאישית והעסקית-מקצועית?
את התשובה שלי לשאלה הזאת לקח לי המון שנים לנסח, כי יש בה משהו נשגב ולא מובן. משהו אלוהי שכולנו יכולים להתנחם בו שאני קורא לו ה״ספארק״. הספארק הוא מעין נטייה טבעית שאנחנו נולדים איתה שלא קשורה בהכרח למקום שבאנו ממנו או לתרבות שגדלנו עליה או לבית בו גדלנו. אני נניח נמשכתי מאז ושאני זוכר את עצמי לתרבות שחורה. איש לא הקנה או שיווק לי את האהבה הזאת, זאת פשוט נטייה אישית שלי. אני מניח שבשלב הזה של הקריאה חלקכם רצים ליצור הקשרים רציונליים שמערערים על האמירה הזאת. אז זה נכון שיש לדברים ייצוגים שפועלים עלינו בצורה תת הכרתית ואם תנסו לעשות רציונליזציה לעניין אבל גם לשמור על כנות, אני מניח שתמצאו כמוני שהקשרים בין זה לזה חלשים מדי ולא מחייבים. ומיכאל שלי הוא הדוגמא המושלמת לעניין שאני מנסה להסביר.
מיכאל לא אוהב את ״יונתן סע הביתה״ של אושיק לוי לא כי אני אוהב את השיר הזה במיוחד. הוא גם לא אוהב את אושיק לוי כי זה מגניב והוא רוצה להרשים את החברים מהגן והוא גם לא שמע כל ז׳אנר מוסיקאלי בעולם והחליט שאושיק הוא רמה מעל כולם. מיכאל אוהב את אושיק לוי אהבה ספונטנית אמיתית וטהורה שאי אפשר להסביר בגובה הטונים של השיר, במיתוג, בסטטוס, בהון תרבותי או מוסיקלי. וכמו אושיק, כפרה עליו, מיכאל כנראה יאהב עוד כל כך הרבה דברים בחיים ללא שום קשר למה שאנחנו כהורים נעשה או לא נעשה, נלמד או נלמד ונאהב או לא נאהב. אני יכול לבנות את מיכאל ל 8200 או להיות דובר אנגלית או לאהוב כדורסל, אבל בסוף, אם מיכאל נולד להיות מנצח תזמורות, סוחר, מטפל, איש שירות או שיווק – הוא ימצא את עצמו שם. אם הוא לא ימצא את עצמו שם, הוא ירגיש תמיד מנוכר לעצמו ולאהבות שלו.
חוזרים לספארק. אחת המתנות הכי גדולות בעבודה עם הגיל הרך היא העבודה מול מוחות שחושבים מופשט. או, אם תרצו, חושבים באופן פילוסופי- באופן טבעי. לפעמים אני צוחק עם עצמי ותוהה כמה ״קופירייטרים״ או ״אנשי חדשנות״ לא יצליחו לחשוב לעולם על המחשבה הראשונית, הפשוטה והברורה שילדה בגיל שלוש יכולה לחשוב בפניך או על הפתרונות שהיא יכולה למצוא לבעיה. לכל ילדה שכזאת יש את הספארק שלה. בעצם, לכל אדם בעולם יש את הספארק שלו. כשתתקרבו אליו מספיק, אתם תרגישו. אתם תראו את המבט של האדם שמולכם מתכווץ, את הגוף נדרך ואת הטון משתנה. דברו עם אמהות על הילדים שלהם- אתם תרגישו את זה. דברו עם סטארטאפיסטים על הבעיה שהם מנסים לפתור- אתם תרגישו את זה. תשאלו בריאיון עבודה שאלות טובות- אתם תרגישו את זה.
העולם עדיין בנוי על אהבה. אהבה עצמית, אהבה לאחרים, ונטייה לאהוב דברים. האהבות שלנו, הנטיות המולדות שלנו, המוטיבציות הפנימיות שלנו, הדברים שמסקרנים אותנו הם המנוע החזק ביותר שמסתתר מאחורי כל פאסון או אגו. ומי שידע לזהות אותם ירוויח בענק. אנשי חינוך צריכים לזהות את הספארק הזה, מנהלות ומנהלים צריכים לזהות אותו, הורים צריכים לזהות אותו. את הרגע שאתם רואים את הגבות מתרוממות כשהשיר של אושיק לוי מושמע.